דבר המנהל



שמחתי לקבל עלי את ניהולו של בית הספר המונטסורי 'דרך הילד'. כבר מהפגישה הראשונה עם ההורים בוועד המנהל של בית הספר חשתי שיש חיבור אמתי וכן בינינו והתובנות שלנו ולהערכתי של מרבית הורי קהילת דרך הילד לגבי מהות בית הספר דומות ביותר. בנוסף, אין לי ספק כי התפיסה המונטיסורית שאותה אני לומד במקביל עם ניהול בית הספר מדייקת ומנסחת את התפיסה החינוכית שלי ובכל יום אני לומד ונהנה מהעומק ומהעוצמה שלה.

לעניות דעתי, בשנים האחרונות חברו יחד מספר גורמים התורמים לקושי בנתינת מענה רגשי לתלמידי בתי ספר, ראשית- האכלוס המרובה בכל כתה. ברור לכל, שיכולתו של המחנך ללמד, לחשוף, לתווך, להכיר, להנחיל ולחנך כל תלמידה ותלמיד בכתה המונה 40 תלמידים, היא כמעט בלתי אפשרית. 

שנית- המנגנונים שהוקמו בבתי הספר במטרה לסייע לתלמידות ולתלמידים בתחומי הרגש, אינם מספקים ואינם מספיקים, בהיבט האיכותי והכמותי כאחד. לקראת אמצע שנת לימודים, ניגש אלי בני ואמר "אבא, היה לי אירוע עם כמה תלמידים בבית הספר, פניתי למחנכת וביקשתי לשוחח אתה כי הייתי בלחץ, והיא שלחה אותי לדבר עם היועצת כי אין לה זמן לשוחח איתי".  "פנית ליועצת"?- שאלתי, "ברור שלא", ענה בני, "רציתי לשוחח עם המחנכת ולא עם היועצת..."

שלישית- נשאלת שאלת המיקוד: מבחינת מדיניות מערכתית- בית ספרית, היכן ממקד הצוות הניהולי והחינוכי את תשומת הלב: בהוראה? בלמידה? בהתבוננות ובהקשבה למצבו של כל תלמידה ותלמיד? או האם המיקוד הוא על החיבור שבין כל אלה, ומהו סדר העדיפויות?

הגורם הרביעי, לעניות דעתי, הוא נושא האיכות והמקצועיות של המחנכים: האם אנו, אזרחי המדינה והאם אלה שמתפקידם להוביל את המדיניות החינוכית- ערכית, מתייחסים בכובד ראש, במלוא הרצינות ותשומת הלב לתפקיד החשוב והמרכזי הזה? האם בעת הקבלה לתוכניות ההכשרה במכללות ובאוניברסיטאות מתקבלים רק המתאימים ביותר למקצוע, כשם שנהוג בבחינת המבקשים להתקבל ללימודי מקצועות אחרים הנוגעים בבני אדם, ברווחתם, בקידומם ובהשכלתם?

אין בי ספק כי גורמים אלה, שציינתי, מוטב שיבדקו לפניים ולפנים וטובה שעה אחת קודם, כי אנחנו כבר באיחור והילדים ממשיכים לגדול. יחד עם זאת, ברור לי כי אם אסתפק בגורמים אלה לטובת ההסבר למצב אותו תיארתי בתחילת דברי, הרי שאספתי באמתחתי רק חלק מהסיבות והחמצתי את המענה השלם והמהותי אותו יצאתי לחפש...

כמנהל בית ספר אני מאמין שאנחנו מחמיצים את היישום של השיעור הראשון בכל מכללה ופקולטה לחינוך, בו חושפים את הסטודנטים למשולש המפורסם המורכב מבית ספר- הורים ותלמידים. שם, בקשר שבין ההורים לתלמיד/ה ובית הספר נמצאת התשובה. בבית הספר שלנו, אני רואה חשיבות גדולה ביותר לקשר שבין בית הספר לבין ההורים. אני מאמין שתקשורת פתוחה, שקופה וממוקדת בין בית ספר לבין ההורים תאפשר יצירת שפה אחידה וברורה אל התלמיד/ה, ותעניק לה/לו תחושת ביטחון והגנה שנחוצות כל- כך למען השקט הנפשי והאפשרות להוציא לפועל את הפוטנציאל הגלום בכל אחת ואחד. לשם כך, דלת המנהל והצוות של בית הספר, פתוחה להורים תמיד, בכל עת ולכל נושא. אחת המפקחות אמרה: "אתם צריכים לטפל בילדים ולא בהורים"- ולדעתי זהו בדיוק המקום בו נמצאת אחת הבעיות של מערכת החינוך היום בישראל, "ובאופן מפתיע", גם הפתרון: כוונתי שבקשר עם ההורים אין האשמה, אלא הקשבה אמתית במטרה לקדם את הילד/ה בשותפות. גם אני הורה וככזה, אני מכיר היטב את הקושי הגדל והולך בתקשורת עם הילדים שכל הידע בעולם זמין עבורם, ילדים שחשופים למגוון עצום של אפשרויות ואתה, כהורה, לא יכול להיות תמיד בזמן הנכון כדי לתווך, להבהיר, להבדיל בין טוב ורע, בין מציאות לדמיון. וגם אם מתמזל מזלך ואתה כן נימצא, לא תמיד ברור לך איך להתערב באופן נכון ובמינון מתאים.                     

אני מאמין שהפתרון נימצא אצלנו, במערכת החינוך. אנו מחויבים להוות מקור ידע גם בהקשר של המקצועות הנלמדים וגם בהקשר של תהליכים חינוכיים וסוגיות העולות בבית מההיבט של התפקוד ההורי. עלינו, המחנכים, להיות בשביל התלמיד/ה ובשביל ההורים. כך, אין לי ספק, כי מהתלמידים יצליחו להתמודד עם הקשיים ובתי הספר יצליחו להכיל תלמידים אלה מתוך יצירת שיתוף פעולה ושפה משותפת עם הבית. הייתי מציע כי כבר בשלב ההכשרה של המחנכים נקצה לפחות שליש מתקופת ההכשרה לבניית תקשורת מקדמת עם הורים. חשוב שנאפשר השתלמויות המשך בנושא מהותי זה והכי חשוב עלינו לסגל לעצמינו את ההבנה כי זו אחת המטרות החשובות שלנו כאנשי מקצוע. ואם לא נשכיל לעשות זאת, אני מניח כי נמצא את עצמינו בעוד מספר שנים, מחנכים כתות של 25 ילדים שרובם ככולם מאובחנים, מוגדרים ומתויגים כילדי חינוך מיוחד והרי הם לא כאלו .

בעיני, בית הספר דרך הילד הכולל גם את החטיבה הצעירה נותן פתרונות ראויים לכל הקשיים שמניתי ומאפשר לייצר סביבה בטוחה, מלמדת, מעניינת ונעימה לילדים, לצוות ולהורים

שנה נפלאה

עפר